הנאי הוא חליל בעל ערך וחשיבות עצומים במוזיקה הערבית. הוא כלי הנשיפה היחיד שבשימוש בחלק מהמסורות המוזיקליות הללו. הנאי מנוגן ברציפות כבר 4,500–5,000 שנה, עוד ממצרים העתיקה, מה שהופך אותו לאחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר שעדיין נמצאים בשימוש.
הנאי המצרי מורכב מגליל חלול עם חורי אצבע. לעיתים מניחים בקצהו העליון פייה מפליז, מקרן או מפלסטיק, כדי להגן על העץ מנזק ולספק שפת נשיפה חדה ועמידה יותר. הנאי עשוי מקטע חלול של קנה סוף או קנה ענק עם חמישה או שישה חורי אצבע וחור אגודל. כלי נאי מודרניים עשויים לעיתים מצינורות מתכת או פלסטיק. גובה הצליל של הנאי משתנה בהתאם לאזור ולסידור האצבעות. נגן נאי מיומן מאוד, המכונה נייזן, יכול להגיע ליותר משלוש אוקטבות, אך נפוץ יותר להחזיק כמה כלי נאי "עזר" המכסים מנעדים שונים, או כאלה שמקלים על נגינת קטעים קשים טכנית בדסתגאהים או במקאמים אחרים.
לנאי האיראני הטיפוסי שישה חורים, אחד מהם בצד האחורי. לנאי המצרי יש בדרך כלל שבעה חורים — שישה בחזית ואחד מאחור.
המרווח בין החורים הוא חצי טון, אך מיקרוטונים (ומרווחים רחבים יותר) מושגים באמצעות סגירה חלקית של החורים, החלפת פייה או שינוי מיקומה וזווית הנשיפה. אינטונציה מיקרוטונלית נפוצה וחשובה מאוד במסורות התקסים השונות (אלתור באותו סולם לפני נגינת היצירה).
-
התחברות
